עלות המלחמה עם איראן היא לא 22 מיליארד שקל בשבועיים. המספר הזה, שמככב בכותרות ומייצר פאניקה ציבורית, הוא בסך הכל המקדמה.
אנחנו מסתכלים על תג המחיר הלא נכון. בזמן שהציבור נחרד מהחישוב של 1.8 מיליארד שקל ביום, הוא מפספס את בור הענק שנפער מתחת לרגליים של הכלכלה הישראלית. האיום הקיומי האמיתי בטווח הארוך הוא לא רק הטילים הבליסטיים שחוצים את האטמוספירה, אלא הקריסה הכלכלית השקטה שתגיע אם לא נשנה את האסטרטגיה הפיננסית שלנו כאן ועכשיו.
למה כולם טועים בהבנת המספרים
הטעות המרכזית של רוב הפרשנים הכלכליים היא ההתמקדות בנזק הישיר. הם סופרים פצצות, שעות טיסה, דלק סילוני ועלויות גיוס מילואים. זו מתמטיקה של מלחמות עבר. במערכה הנוכחית, ההוצאה הצבאית הישירה היא רק החלק הגלוי של הקרחון.
ההנחה הרווחת היא שהמדינה יכולה פשוט להגדיל את הגירעון התקציבי, להנפיק עוד איגרות חוב, או להישען על חבילות סיוע זרות כדי לסגור את הבור. ראינו את זה קורה במשבר הבריאותי העולמי של שנת 2020, שבו כסף חולק ללא הכרה. אבל מלחמה אזורית רב-זירתית היא חיה אחרת לגמרי. היא שורפת הון בקצב ששום משק נורמלי לא יכול להכיל לאורך זמן מבלי לייצר אינפלציה הרסנית.
כולם גם טועים לחשוב שכל יירוט הוא ניצחון מוחלט. מבחינה צבאית ואזרחית זה נכון וקריטי, אבל מבחינה כלכלית, כל יירוט מוצלח הוא למעשה הפסד במאזן הכספי מול האויב. מדובר במלחמת התשה כלכלית לא פחות משהיא מלחמה קינטית.
התמונה האמיתית מתחת לפני השטח
בואו נפרק את המשוואה הכלכלית. עלות המלחמה עם איראן וגרורותיה מתחלקת לשני עולמות מקבילים: העלות הישירה של מכונת המלחמה, והעלות העקיפה של שיתוק המשק.
נתחיל בכלכלת היירוטים. יש הבדל תהומי בין הגנה על תל אביב לבין הגנה על קריית שמונה. כאשר משוגר טיל בליסטי מאיראן או מתימן לעבר מרכז הארץ, מערכת הביטחון מפעילה את מערכות חץ 2 או חץ 3. עלות של מיירט אחד כזה מוערכת במיליוני דולרים, שמתורגמים לעשרות מיליוני שקלים לכל לחיצת כפתור. לעומת זאת, כאשר משוגרת רקטה פשוטה מלבנון לעבר יישובי הצפון, מערכת כיפת ברזל נכנסת לפעולה. כאן עלות המיירט נעה סביב עשרות אלפי דולרים בודדים.
האויב מבין את המתמטיקה הזו היטב. הוא משגר כלי טיס בלתי מאוישים זולים, שמחירם אלפי דולרים בודדים, ומאלץ אותנו לשגר מולם טילים יקרים פי מאה או להזניק מטוסי קרב ששעת הטיסה שלהם עולה הון. זו אינה טעות טקטית של האויב, זו אסטרטגיה מחושבת של ריקון הקופה הציבורית שלנו.
אבל זה רק חצי מהסיפור. העלות העקיפה היא המפלצת האמיתית. עשרות אלפי אזרחים מפונים שזקוקים למימון מגורים, פיצויים על נזקים ישירים לרכוש ולמבנים בעורף, ואובדן תוצר מקומי גולמי. כשאנשי מילואים עוזבים את העסקים שלהם, הם לא רק מקבלים תשלום מהמדינה על ימי המילואים, הם גם מפסיקים לייצר ערך למשק, מפסיקים לשלם מסים באותו היקף, והעסקים שלהם קורסים או מאטים משמעותית. זהו נזק כפול לקופת המדינה.
ראיות ובסיס: המספרים שלא משקרים
כדי להבין את סדר הגודל, בואו נסתכל על הנתונים היבשים. 22 מיליארד שקל בשבועיים פירושם 1.8 מיליארד שקל ביום. אם נתרגם את זה לתקציב מדינה רגיל, מדובר בסכום ששווה לתקציב השנתי של משרדי ממשלה שלמים שנשרף בתוך פחות מ-24 שעות.
אם נבחן תרחישים שונים, התמונה מתבהרת. בתרחיש של חודש לחימה עצים, אנחנו מדברים על הוצאה ישירה של למעלה מ-50 מיליארד שקל. בתרחיש של שלושה חודשים, הסכום חוצה את רף ה-150 מיליארד, וזה עוד לפני שחישבנו את אובדן התכנון העסקי, בריחת משקיעים זרים, ופגיעה אנושה בענפי התיירות והבנייה.
גורמי ביטחון וכלכלנים בכירים כבר מזהירים: הגירעון הזה הוא משקולת שתלווה אותנו עשרות שנים. כל מיליארד שקל שאנחנו לווים היום, הוא מיליארד שקל פלוס ריבית גבוהה שהילדים שלנו ישלמו דרך קיצוץ בחינוך, בבריאות ובתשתיות בעשור הבא. הריבית על החוב הלאומי שלנו מטפסת, במיוחד לאור הורדות דירוג האשראי על ידי חברות הדירוג הבינלאומיות.
הניואנסים: איפה נקודות האור ומה מוגבל בטענה
בואו נעצור רגע ונהיה כנים. הכלכלה הישראלית חזקה, ויש לה כריות ביטחון משמעותיות. אנחנו לא מדינת עולם שלישי שקורסת מהלם ראשון.
אחת הנקודות שעולות תדיר בשיח הציבורי היא יתרות מטבע החוץ של בנק ישראל. אזרחים רבים שואלים ובצדק: יש לבנק ישראל למעלה ממאתיים מיליארד דולר בקופה, למה לא פשוט להשתמש בהם כדי לשלם לאמריקאים על חימושים במקום להדפיס שקלים?
ההיגיון מאחורי השאלה הזו בריא. תשלום בדולרים מתוך היתרות אכן יכול לחסוך המרה יקרה ולמנוע זעזועים מידיים בשער החליפין. עם זאת, יתרות מטבע החוץ אינן קופת חיסכון רגילה שאפשר פשוט לרוקן. הן נועדו לשמור על היציבות הפיננסית של ישראל בעתות משבר, להבטיח את יכולתנו לייבא מוצרי יסוד, ולשדר אמינות לשווקים הבינלאומיים. שימוש מסיבי ביתרות הללו עלול לאותת לשווקים על מצוקה עמוקה, מה שיגרום לבריחת הון ולפיחות חד בערך המטבע המקומי.
בנוסף, חלק גדול מהחימוש שלנו ממומן באמצעות כספי סיוע אמריקאיים, שפועלים תחת חוקים ומנגנונים שונים לגמרי מתקציב המדינה הרגיל. לכן, הפתרון של שימוש ביתרות המטבע הוא כלי חשוב, אבל הוא לא תרופת פלא שיכולה למחוק את הגירעון התקציבי העצום שנוצר.
מסגרת חדשה: איך יוצאים מהבור הזה
עכשיו בואו נראה מה זה אומר בפועל ואיך אנחנו צריכים לחשוב על המצב מחדש. אנחנו חייבים לעבור מחשיבה של קופה פתוחה לחשיבה של כלכלת מצור ארוכת טווח.
ראשית, נדרש תעדוף אכזרי. אי אפשר להמשיך לממן משרדי ממשלה מיותרים, כספים קואליציוניים או פרויקטים שאינם תורמים ישירות למאמץ המלחמתי או לצמיחת המשק. כל שקל שיוצא מהקופה הציבורית חייב להיבחן תחת זכוכית מגדלת של החזר השקעה לאומי.
שנית, ניהול החוב הלאומי חייב להיות יצירתי. במקום להישען רק על השוק המקומי, המדינה צריכה להרחיב את הנפקת איגרות החוב הייעודיות ליהדות התפוצות. מדובר בקהל שמוכן להשקיע בישראל מתוך סולידריות, לעיתים קרובות בתנאים נוחים יותר מאשר משקיעים מוסדיים זרים שמחפשים רק תשואה קרה.
שלישית, בנק ישראל והאוצר חייבים לעבוד בתיאום מוחלט. שימוש מדוד וחכם ביתרות מטבע החוץ, שילוב של סיוע אמריקאי, וקיצוץ כואב אך הכרחי בהוצאות השוטפות. רק תמהיל כזה יאפשר לנו לממן את עלות המלחמה עם איראן מבלי להקריס את המערכת הבנקאית ומבלי להזניק את האינפלציה למספרים דו-ספרתיים.
האתגר האמיתי שלנו הוא לא רק ליירט את הטילים בשמיים, אלא ליירט את המשבר הכלכלי לפני שהוא פוגע בקרקע. הכלכלה הישראלית גמישה וחזקה, ויש לה את תעשיית הטכנולוגיה העילית שמהווה קטר צמיחה אדיר. אבל כדי שהקטר הזה ימשיך לסחוב את הרכבת, אנחנו חייבים להפסיק להתעלם מתג המחיר האמיתי של המערכה, ולהתחיל לנהל אותה בקור רוח כלכלי.