תקציב 2026: למה המדיניות הכלכלית מקרבת אותנו למשבר
דמיינו שאתם נותנים את כרטיס האשראי שלכם לקבוצת בני נוער, מכניסים אותם לחנות ממתקים ענקית ואומרים להם: "תקנו מה שאתם רוצים, אנחנו כבר נשלם את החשבון בעשור הבא". נשמע מופרך? זה בדיוק מה שקורה עכשיו במסדרונות הממשלה. תקציב 2026 הופך לנגד עינינו לחנות הסוכריות של הפוליטיקאים, והחשבון הזה עומד ליפול על הכתפיים של כולנו.
הדרג המקצועי במשרד האוצר לא מצליח לישון בלילה, ולא בכדי. המספרים שמונחים על השולחן לקראת שנת 2026 מציגים תמונה מטרידה מאוד של מדיניות כלכלית שאיבדה את הבלמים. במקום להציג חזון של צמיחה והתאוששות, אנחנו מקבלים תקציב שמקדש הישרדות פוליטית קצרת מועד.
כשמחלקים סוכריות פוליטיות היום, הציבור מקבל את חשבון רופא השיניים מחר. המשפט הזה מסכם בצורה המדויקת ביותר את מה שמתרחש כעת. ראש הממשלה ושריו מרכיבים תקציב שכולל גם תקציב ביטחון אדיר ממדים, גם הפחתות מסים של כ-5 מיליארד שקלים, וגם תקציבים קואליציוניים בהיקף מפלצתי של כ-6 מיליארד שקלים.
נקודת הכאב: כשהפוליטיקה מנצחת את הכלכלה
הבעיה המרכזית בתקציב 2026 היא חוסר ההלימה המוחלט בין המציאות הכלכלית שבה מדינת ישראל נמצאת, לבין הפזרנות הממשלתית. אנחנו נמצאים בתקופה שבה כל שקל אמור להיות מחושב. הכלכלה הישראלית מתמודדת עם אתגרים אדירים, הוצאות ביטחון חסרות תקדים וצורך דחוף בשיקום תשתיות וקהילות.
ובתוך כל זה, מה אנחנו רואים? חלוקת שלל. כספים קואליציוניים בסך 6 מיליארד שקלים הם לא כסף שהולך למנועי צמיחה. הם לא כסף שהולך לשיפור מערכת החינוך הממלכתית, לבניית בתי חולים חדשים או לשדרוג התחבורה הציבורית. אלו כספים המיועדים לתחזוקת הבסיס הפוליטי של מפלגות הקואליציה.
הכאב כאן הוא כפול. קודם כל, זה כסף שנלקח מהקופה הציבורית של כולנו. שנית, וזה החלק הגרוע יותר, זה כסף שמייצר גירעון. וכשמייצרים גירעון בשביל הוצאות שאינן מעודדות צמיחה, אנחנו שמים משקולת כבדה על הרגליים של הכלכלה הישראלית. הדרג המקצועי מבין את זה, בנק ישראל מבין את זה, וחברות דירוג האשראי בעולם מבינות את זה היטב.
השורש: כלכלת בחירות על חשבון העתיד
למה בעצם הבעיה הזו קיימת? התשובה טמונה במושג המוכר וההרסני: כלכלת בחירות. גם אם אין תאריך רשמי לבחירות מחר בבוקר, ההתנהלות הממשלתית משדרת ניסיון נואש לרצות את כל השותפים בכל מחיר.
המערכת הפוליטית בישראל הפכה למערכת סחיטה שבה כל מפלגה דורשת את הנתח שלה כדי להישאר בקואליציה. כשראש הממשלה צריך להעביר תקציב, הוא נכנע לדרישות של שותפיו במקום להקשיב לאזהרות של הכלכלנים. התוצאה היא מדיניות כלכלית שמונעת מאינטרסים צרים ולא מראייה לאומית רחבה.
כלכלת בחירות היא כמו הלוואה בשוק האפור: הכסף זמין ומהיר, אבל הריבית תפרק לכם את הבית. הפוליטיקאים גוזרים את הסרט היום, אבל את ההלוואות האלו נצטרך להחזיר דרך מסים עתידיים, קיצוצים כואבים בשירותים לאזרח, ופגיעה ברמת החיים של מעמד הביניים.
מלכודת הדבש: האמת מאחורי הפחתות המסים
עכשיו, לפני שמשתגעים מהתלהבות מקיצוץ המסים, בואו נדבר על המספר הנוצץ השני בתקציב: הפחתות מסים של כ-5 מיליארד שקלים. על פניו, זה נשמע נהדר. מי לא רוצה לשלם פחות מס? כל אזרח ישמח לראות עוד כמה מאות שקלים בתלוש המשכורת שלו בסוף החודש.
ופה בדיוק הדברים מסתבכים. הפחתת מסים היא צעד מבורך רק כאשר יש לה כיסוי תקציבי. כשהממשלה מקצצת מסים מבלי לקצץ בהוצאות המקבילות, היא פשוט מגדילה את הגירעון. ואיך המדינה מממנת גירעון? היא לוקחת הלוואות, כלומר מנפיקה איגרות חוב.
כשהמדינה לווה יותר כסף, היא מתחרה על הכסף הפנוי בשוק. זה גורם לעלייה בריבית שהמדינה צריכה לשלם. במקביל, הזרמת כסף לשוק ללא כיסוי מייצרת לחצים לעליית מחירים. בנק ישראל, בתגובה לעליית המחירים ולגירעון התופח, נאלץ לשמור על סביבת ריבית גבוהה כדי לקרר את המשק.
התוצאה הסופית? האזרח שקיבל הפחתת מס של 200 שקלים בחודש, ישלם תוספת של 800 שקלים בחודש על החזר המשכנתא שלו בגלל הריבית הגבוהה, ועוד מאות שקלים בסופרמרקט בגלל עליית המחירים. זו מלכודת קלאסית של מדיניות כלכלית חסרת אחריות.
הפתרון: איך צריכה להיראות מדיניות כלכלית אחראית
זה נשמע פשוט, נכון? זה לא. כדי לחלץ את ישראל מהמסלול המהיר למשבר כלכלי, נדרשת מנהיגות שמסוגלת לומר "לא". הדרג המקצועי באוצר מציע חלופות ברורות, והן לא פופולריות פוליטית, אבל הן קריטיות להישרדות הכלכלית שלנו.
ראשית, חייבים לבטל או לפחות להקפיא את רוב הכספים הקואליציוניים. 6 מיליארד שקלים יכולים לסגור בורות עצומים בתקציב. כסף ציבורי חייב להיות מנותב אך ורק למטרות שמשרתות את כלל האוכלוסייה ומייצרות תשואה כלכלית עתידית.
שנית, תקציב הביטחון, גדול וחשוב ככל שיהיה, חייב להיות מלווה בהתייעלות. אי אפשר לזרוק עשרות מיליארדים למערכת הביטחון ללא בקרה, שקיפות ודרישה לקיצוץ בשומנים. ביטחון הוא הכרח קיומי, אבל גם כלכלה יציבה היא הכרח קיומי. מדינה פושטת רגל לא יכולה לממן צבא חזק.
שלישית, במקום הפחתות מסים פופוליסטיות, הממשלה צריכה להשקיע את הכסף בהסרת חסמים ביורוקרטיים, בשיפור תשתיות התחבורה כדי להקל על הפקקים שעולים למשק מיליארדים, ובהכשרות מקצועיות שיכניסו אוכלוסיות נוספות למעגל העבודה היצרני.
הוכחה מהשטח: מה קורה כשמתעלמים מהאזהרות
אנחנו לא צריכים להרחיק לכת כדי להבין מה קורה כשממשלה מתעלמת מאזהרות הדרג המקצועי. ראינו זאת בעבר בישראל וראינו זאת במדינות אחרות. כשממשלה מנהלת תקציב 2026 מתוך מחשבה על הבחירות הבאות בלבד, השווקים מגיבים.
משקיעים זרים בורחים כשהם מזהים חוסר אחריות פיסקלית. כשהגירעון עולה על התחזיות, חברות הדירוג הבינלאומיות מורידות את דירוג האשראי של המדינה. הורדת דירוג משמעותה שהמדינה משלמת ריבית גבוהה יותר על החובות שלה.
הריבית הזו לא משולמת מאיזה חשבון בנק סודי של הממשלה, היא משולמת מכספי המסים שלנו. כל מיליארד שקל שהולך לתשלומי ריבית על חובות, הוא מיליארד שקל שלא הולך לחינוך, לבריאות או לביטחון אישי. זהו מעגל קסמים הרסני שקשה מאוד לעצור ברגע שהוא מתחיל לצבור תאוצה.
הדרג המקצועי, שמכונה בטעות על ידי חלק מהפוליטיקאים כ"פקידים שרוצים להרוס", הוא בעצם שומר הסף האחרון. הכלכלנים האלה יושבים עם הגיליונות האלקטרוניים ורואים את התהום מתקרבת. האזהרות שלהם על חנות הסוכריות אינן גחמה, הן מבוססות על מודלים כלכליים מוכחים.
איך ליישם: מה הציבור יכול לעשות
הכוח לשנות את המסלול לא נמצא רק בידיים של הפוליטיקאים. אזרחי ישראל חייבים להבין שהמאבק על תקציב 2026 הוא המאבק על הכיס הפרטי של כל אחד ואחת מאיתנו.
יישום של לחץ ציבורי מתחיל בהבנה. כשהציבור יפסיק להריע להפחתות מסים חסרות כיסוי וידרוש במקום זאת שירותים ממשלתיים איכותיים ותקציב מאוזן, הפוליטיקאים יאלצו לשנות כיוון. עלינו לדרוש שקיפות מלאה לגבי כל שקל שמועבר ככסף קואליציוני, ולשאול את נבחרי הציבור שלנו שאלות קשות על סדרי העדיפויות שלהם.
בעלי עסקים צריכים להיערך למציאות של סביבת ריבית גבוהה ועלויות מימון יקרות. במקביל, כדאי לארגונים המקצועיים במשק להשמיע קול ברור נגד המדיניות הכלכלית הנוכחית ולדרוש חזרה לתוואי של אחריות פיסקלית.
שורה תחתונה
תקציב 2026, כפי שהוא מסתמן כעת, הוא תמרור אזהרה בוהק מעל הכלכלה הישראלית. שילוב של תקציב ביטחון עצום, 5 מיליארד שקלים של הפחתות מסים ללא כיסוי, ו-6 מיליארד שקלים של כספים קואליציוניים מגזריים, הוא מתכון כמעט בטוח למשבר כלכלי.
מדיניות כלכלית נכונה לא נמדדת ביכולת לחלק מתנות בטווח הקצר, אלא ביכולת לייצר יציבות וצמיחה בטווח הארוך. הגיע הזמן לסגור את חנות הסוכריות של הפוליטיקאים, להקשיב לאזהרות הדרג המקצועי, ולחזור לנהל את קופת המדינה באחריות. אם לא נעשה זאת עכשיו, המחיר שנשלם בשנים הבאות יהיה כבד מנשוא.