אתם קוראים כותרת במדור הכלכלי על עסקת ענק בתחום תשתיות הענן, מצפים לראות תמונה של יזם בחולצה מכופתרת מסיליקון ואלי, אבל במקום זאת ניבט אליכם פרצופו של זמר שרק אתמול שמעתם בפקק באיילון. הפער הזה, בין הבמה בפארק הירקון לבין חדרי הישיבות שבהם נחתמות עסקאות תשתית מורכבות, הוא לא באג במערכת. הוא התוצאה של אסטרטגיה מחושבת היטב.
במשך שנים התרגלנו לחשוב על אמנים מצליחים כעל מכונות לייצור מזומנים שמפזרות את כספן על רכבי יוקרה ודירות פאר, אך לרוב נכשלות במעבר לעולם העסקים האמיתי. הצלחה עסקית של עומר אדם מנפצת את הסטיגמה הזו לרסיסים. הדרך שלו מהדחה בתוכנית ריאליטי ועד לאקזיט לפי שווי של מיליארד שקלים בתחום חוות השרתים, מגלה לנו משהו עמוק הרבה יותר על החברה הישראלית, על מיתוג מחדש, ועל הכוח של יצירת קונצנזוס.
הבעיה: תקרת הזכוכית של מותג הבידור
רוב יוצרי התוכן והאמנים נתקלים בבעיה מובנית: המותג שלהם צר מדי. הם מזוהים עם נישה ספציפית, ז'אנר מסוים או קהל יעד מוגדר. ברגע שהם מנסים למנף את ההצלחה שלהם לעסקים מחוץ לתחום הבידור, הם נתקלים בחומה של חוסר אמון. הקהל אולי מוכן לשלם על כרטיס להופעה, אבל האם משקיעים מוסדיים יפקידו בידיהם פרויקטים של תשתיות לאומיות?
הקושי האמיתי טמון בלגיטימציה. אמן שנתפס כ"כוכב נוער" או כ"זמר של מסיבות" יתקשה מאוד לשבת מול מנכ"לים של קרנות השקעה בינלאומיות ולשכנע אותם שהוא שותף אסטרטגי ראוי. תוחלת החיים של טרנדים במוזיקה היא קצרה, ואנשי עסקים מחפשים יציבות. כאן בדיוק רוב האמנים נופלים: הם מנסים למכור את הפרסונה הבידורית שלהם לעולם העסקי, במקום לבנות תשתית של אמון שחוצה את גבולות הבמה.
הפתרון: בניית גשר של מסורת ולגיטימציה
הפיצוח האמיתי מאחורי בניית האימפריה לא קשור רק לכישרון מוזיקלי, אלא לשילוב מדויק בין פופ מזרחי ושמירת מסורת. אדם, שנולד בצפון קרוליינה וחזר לישראל בגיל 3, השכיל לייצר תמהיל שפונה לכל קצוות החברה הישראלית. מצד אחד, הוא מייצר פופ מערבי ועדכני עם הפקות ברמה בינלאומית. מצד שני, הוא משלב מוטיבים ים-תיכוניים, מקפיד על תדמית מסורתית, שומר שבת וכשרות, ואף ויתר על השתתפות באירוויזיון מסיבה זו.
הוויתור על האירוויזיון לא היה הפסד; הוא היה השקעה ארוכת טווח במותג. הצעד הזה, יחד עם פעילותו הציבורית והתנדבותית (כמו במלחמת חרבות ברזל), יצר לו בסיס תמיכה רחב ועמוק. הוא הפך את עצמו מדמות בידורית בלבד לדמות תרבותית. עומר אדם מותג חוצה מגזרים הוא כזה שמקובל על החילוני מתל אביב, על המסורתי מהפריפריה, ועל החרדי מירושלים. הקונצנזוס הזה הוא תעודת הביטוח העסקית החזקה ביותר שאפשר לבקש.
ניתוח עמוק: כשהמוניטין פוגש את האקסל
כדי להבין עד כמה הלגיטימציה הזו מתורגמת למספרים, צריך להסתכל על ההתנהלות של קבוצת P.A.I Ltd (פי.איי.אי פרודקשן אדם אינבסטמנט), שהוקמה ב-2015 כזרוע השקעות משפחתית. אדם לא נותן לאחרים לנהל אותו; הוא מנהל את עסקיו בעצמו.
המהלך ששינה את כללי המשחק התרחש סביב חברת חוות השרתים "ענן", שבה הוא מחזיק בעלות משותפת עם היזמים מאור מלול ונסים גאון. החברה הקימה חוות שרתים ענקיות בפארק צרעה (בהשקעה של כ-350 מיליון ש"ח) ובעפולה. השיא הגיע כאשר החברה מכרה 20% ממניותיה לקרן ההשקעות האמריקאית Battery Global Advisors. העסקה הזו בוצעה לפי שווי חברה פנומנלי של מיליארד ש"ח.
אבל חוות שרתים הן רק קצה הקרחון. אימפריית הנדל"ן שלו מגוונת באופן שמעיד על פיזור סיכונים חכם:
- מסחר: רכישת קניון מלכת שבא באילת תמורת כ-170 מיליון ש"ח (עם שותפים), וקניון העמקים בעפולה ב-120 מיליון ש"ח.
- מלונאות ונופש: רכישת כפר הנופש נווה אטי"ב תמורת כ-11.5 מיליון ש"ח.
- מגורים: דירה בכיכר המדינה שנרכשה ב-15 מיליון ש"ח.
הונו האישי, שהוערך בעבר בכ-180 מיליון ש"ח, צפוי לזנק משמעותית בעקבות האקזיט האחרון בתחום הדאטה-סנטרס.
מקרי בוחן: ממיקרופון למועצת המנהלים
איך בדיוק השפעה תרבותית עסקית של זמרים מתורגמת לזרמי הכנסה שונים? הנה שלושה מקרים מהשטח שממחישים את רוחב הפעילות:
1. שוק ה-B2B (אירועי חברה): האמון שאדם זוכה לו מאפשר לו לגבות תעריפי פרימיום חסרי תקדים. חברות ענק מוכנות לשלם סכומי עתק כי הוא נתפס כקונצנזוס שלא ייצר אנטגוניזם בקרב העובדים. דוגמה בולטת היא הופעה לחברת בזק שבה גבה כ-500 אלף ש"ח עבור 45 דקות של הופעה (כ-11 אלף ש"ח לדקה).
2. מפלצת ההופעות החיות (D2C): הקהל הנאמן מצביע ברגליים, והמספרים מגמדים כל אמן מקומי אחר. סדרת המופעים בפארק הירקון (NEXT) הניבה הכנסות של כ-40 מיליון שקל בדצמבר האחרון. לפני כן, סבב של 6 הופעות סולד-אאוט בהיכל מנורה הניב רווח נקי מוערך של כ-12 מיליון ש"ח. מכונת המזומנים הזו מספקת את ההון הנזיל הנדרש להשקעות הענק בנדל"ן וטכנולוגיה.
3. קמעונאות ושותפויות מותג: אדם לא מסתפק רק בלהיות פרזנטור. הפעילות שלו מול רשת אופטיקנה התחילה כפרזנטור, התפתחה לשותפות במותג המשקפיים Verso (ובהמשך Cattleya), חוותה סכסוך משפטי מתוקשר, ולבסוף נפתרה בחזרתו לתפקיד הפרזנטור. זהו שיעור חשוב: גם כשיש חיכוך עסקי, כוח המותג שלו כה חזק שהצדדים מעדיפים למצוא עמק השווה מאשר לוותר על שיתוף הפעולה.
